החלטה בתיק ע"א 3334/12 - א'

           לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת א' שטמר) בת"א 5810-08-07 מיום 5.3.2012, בו קיבלה את תביעת המשיבה נגד המבקש וחייבה את המבקש לשלם סך של 11,781,780 ש"ח בצירוף ריבית הסכמית של 4% לחודש החל מיום הגשת התביעה, 23.6.1998, בתוספת מע"מ.

רקע עובדתי, הליכים קודמים ונימוקי הבקשה

1.        בין הצדדים התנהלו הליכים רבים שאין צורך לפרט את תוכנם. בתמצית יאמר כי המשיבה הלוותה כספים למבקש בין השנים 1994-1991. כנטען, סכום הקרן שהלוותה המשיבה למבקש הוא 2,961,000 ש"ח. לטענת המבקש לאחר ששילם למשיבה סכום העולה על השיעור הנומינאלי של ההלוואה - 3,111,145 ש"ח - חדל לשלם. המשיבה טענה כי המבקש לא פרע את מלוא חובו כלפיה שכן נותר חייב לה כספים היות שלפי "כתב התחייבות וערבות" (להלן: כתב ההתחייבות) (נספח 3 לבקשה שלפני) התחייב המבקש כלפי המשיבה לשלם לה ריבית הסכמית בסך 4% לחודש ככל שההלוואה לא תיפרע במועדה. המשיבה נקטה בהליכים משפטיים שונים לצורך גביית יתרת החוב, בין היתר בתביעה מושא פסק דינו של בית המשפט המחוזי. תביעה זו הוגשה ביום 23.6.1998 בסדר דין מקוצר על סך של 11,781,780 ש"ח בצירוף ריבית ומע"מ. לאחר הליכים שונים, ביניהם גם פסק הדין שניתן על ידי בית משפט זה ברע"א 8896/03 וולך נ' עמירון סי.טי.אל מימון והשקעות בע"מ (לא פורסם, 28.12.2004), נדונה התביעה בבית המשפט המחוזי מרכז כאשר למבקש ניתנה רשות להתגונן בשתי סוגיות: בנוגע לטענתו כי כתב ההתחייבות זויף וכי על אף "היתר העסקא" (להלן: היתר העסקא) עליו הוא חתם הרי שעל פי דין תורה אין המבקש צריך לשלם את הריבית. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי על פי דין תורה עיסקה בריבית הינה אסורה. בתקופת התלמוד החל מתפתח כלי משפטי שמטרתו לבנות עיסקה כלכלית מותרת מקום בו חל איסור ריבית וכלי זה כונה היתר עסקא.

2.        בית המשפט המחוזי דחה את טענת הזיוף, לאחר שמיעת מומחים לעניין ולאחר שלא נתן אמון בגרסתו של המבקש. אלא שקביעתו של בית המשפט המחוזי לעניין טענת הזיוף אינה מהווה את מוקד הערעור שהוגש לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כפי שעולה מסעיף 11 לבקשה שלפני בה הגדיר המבקש נושא זה בערעור כ"משני". עיקר הערעור מופנה כנגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיית היתר העיסקה.

3.        בהקשר להיתר העסקא, טען המבקש בבית המשפט המחוזי כי המשיבה לא נתנה בידיו העתק מהיתר זה דבר שהיה עליה לעשותו ומשלא נעשה אין תוקף להיתר העסקא. עוד טען המבקש כי המשיבה "חשודה על ריבית", כלומר חשודה במתן הלוואות בריבית אסורה, ומשום כך אין תוקף להיתר העסקא שחתמה עליו. טענות הצדדים בנוגע להיתר העסקא התבססו על חוות דעת מומחים. לבסוף מינה בית המשפט עד מומחה מטעמו - הרב שלמה אישון, מנהל מכון כתר לכלכלה לפי ההלכה ורב מזרח העיר רעננה. בית המשפט דחה את טענותיו של המבקש בהתבסס על האמור בחוות הדעת של הרב אישון וקבע כי אף אם נפלו פגמים אלו ואחרים באופן עריכתו ומסירתו של היתר העסקא הרי שעל פי גישות הלכתיות קיימות ישנו תוקף להיתר עסקא זה. לפיכך, חייב בית המשפט את המבקש בתשלום סך התביעה בצירוף ריבית הסכמית ממועד הגשת התביעה ובתוספת מע"מ. טענותיו של המבקש בערעור מתמקדות במסקנות שגזר בית המשפט המחוזי מחוות דעתו של הרב אישון וטוען כי אין עסקינן בנושא עובדתי אלא בסוגיה משפטית ומשכך אין לומר כי ערעורו קלוש. המבקש מפרט בבקשתו את בסיס הערעור בסוגיה זו תוך שהוא מפנה לדעות שונות בהלכה אולם לא מצאתי מקום לפרטן נוכח התוצאה אליה הגעתי.

4.        באשר למאזן הנוחות, טוען המבקש כי זה נוטה לטובתו שכן ביצועו המיידי של פסק הדין יביא למצב בלתי הפיך שכן יגרום להכרזתו כחייב מוגבל באמצעים ולפשיטת רגל בשים לב להכנסותיו המועטות והוצאותיו בגין תשלום משכנתא על דירת מגורים. המבקש טוען כי הוא ניצול שואה, בן כ-75 אב ל-20 בנים ובנות ונכה בשיעור 50% כאשר ההכנסה החודשית המצטברת שלו ושל אשתו מסתכמת בסך של 12,741 ש"ח. לטענתו, לצורך פרנסת המשפחה מדי פעם מכר פריטים מאוסף ספרי קודש וכתבי יד עתיקים שירש מאביו. לטענת המבקש, לא מתקיים חשש להברחת נכסים שכן המשיבה נקטה בהליכי גבייה אגרסיביים והצליחה "לשים ידה" ולמפות את נכסיו ואף הטילה עיקולים.

           כאמור, בד בבד עם הערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצועו. יצויין כי בית המשפט המחוזי דחה בקשה לעיכוב ביצוע לאחר שנדרש לתגובת המשיבה בכתב. בית המשפט נימק החלטתו בכך שמדובר בפסק דין המורה על ביצועו של חיוב כספי ואין בית המשפט נוטה לעכב חיוב מעין זה.

דיון והכרעה

5.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף מבלי להיזקק לתגובת המשיבה.

6.        ביצועו של פסק דין לא יעוכב אך בשל הגשת ערעור [ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; כן ראו: ע"א 8497/11 חב' בן יחזקאל אמנון (1991) בע"מ נ' ברגר (לא פורסם, 26.1.2012), פסקה 7]. כלל זה מקבל משנה תוקף בנסיבותיה של פרשה זו, בה מדובר בהלוואה שניתנה בשנת 1991 ובתביעה שבירורה החל בשנת 1998. משכך, משניתן פסק דין אינטרס קיומו המיידי מתעצם. אכן, קיימים מקרים בהם בית המשפט יעכב את ביצוע פסק דינה של הערכאה הדיונית, כך למשל כאשר סיכויי הערעור טובים וכאשר "מאזן הנוחות" נוטה לטובת המבקש, שאז עשויה להיגרם למבקש תוצאה בלתי הפיכה עקב ביצוע מיידי של פסק הדין על אף העובדה כי יתכן שבסופו של יום יזכה בערעורו [ראו למשל: החלטתה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ, פ"ד נו(4) 178, 181 (2002)].

7.        מבלי לקבוע מסמרות בדבר, באופן שעלול לכבול את ידיו של המותב שידון בערעור גופו, נדמה כי סיכויי ערעורו של המבקש אינם גבוהים וזאת בלשון המעטה. קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיית היתר העסקא ו"חשודה על ריבית" נסמכו בראש ובראשונה על חוות דעתו של מומחה מטעם בית המשפט. כידוע, בית המשפט שלערעור אינו נוטה להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית שנסמכו על מומחה ובמיוחד כאשר מדובר במומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט [ראו למשל: ע"א 8939/01 אביצור נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ (לא פורסם, 2.9.2003), פסקה 10]. סיכויי טענתו של המבקש כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיית הזיוף אף טובים פחות שכן מדובר בממצא עובדתי מובהק אשר אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בו לאחר שבית המשפט המחוזי שמע בעניין זה עדים מומחים והתרשם מהם באופן בלתי אמצעי.

8.        כידוע, בין השיקול של סיכויי הערעור לשיקול של מאזן הנוחות קיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות" ולפיהם ככל שסיכויי הערעור נמוכים כך שיקול מאזן הנוחות מקבל משקל גבוה יותר [ראו למשל: עע"מ 5643/11 אלקו התקנות ושירותים 1973 בע"מ נ' המועצה האזורית עמק הירדן (לא פורסם, 4.9.2011); ע"א 279/12 מ.ד. נופי ים השקעות בע"מ נ' עו"ד פיני יניב בתפקידו ככונס נכסים (לא פורסם, 7.2.2012); ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ (לא פורסם, 12.2.2012)]. לאחר שהבעתי את דעתי בנוגע לסיכויי הערעור אשר לטעמי כאמור הם אינם גבוהים, הנטל הרובץ על המבקש בנוגע למאזן הנוחות כבד מן הרגיל [ראו למשל: ע"א 5113/11 אילונית פרוייקטים תיירותים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם, 27.2.2012)]. איני סבור כי המבקש עמד בנטל זה. לא נעלמה מעייני העובדה כי הסכום בו חויב המבקש בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר לטענתו עולה על שלושה מיליארד ש"ח, הינו סכום גבוה אשר יתכן כי יוביל להשלכות כלכליות לא פשוטות על המבקש ועל משפחתו. ודוק, עתה משנמצאים אנו לאחר שניתן פסק הדין לחובת המבקש נקודת האיזון שונה ונדמה כי הסיכוי שהתוצאה תשתנה בערעור אינו גבוה. לאור זאת, נדמה כי לא ניתן יהיה להימלט מההשלכות הכלכליות הנטענות, במוקדם או במאוחר, ואיני רואה כיצד תועיל ארכה זו או אחרת, מה גם שהמבקש אינו טוען כי ארכה זו נדרשת לשם גיוס כספים לפירעון החוב שבו הוא כופר. לא זאת אף זאת, עיון בתגובת המשיבה שהוגשה בבית המשפט המחוזי ביחס לבקשה לעיכוב ביצוע (נספח 2ב'), מעלה כי תיאור מצבו הכלכלי של המבקש אינו מדויק, וזאת בלשון המעטה. ככל הנראה, על פניו רב הנסתר על הגלוי בהתנהלותו הכלכלית של המבקש אשר נטען שהוא פועל תחת שמות של אנשים המתגוררים בחו"ל ואינו מדווח אודות הכנסותיו ופעילותו לרשויות המס. זאת ועוד, עולה מתגובת המשיבה שהוגשה בבית המשפט המחוזי כי במהלך ניהול ההליכים פעל המבקש להברחת נכסים. בנסיבות אלה אני סבור כי האינטרס במימוש מיידי של נכסי המבקש לצורך פירעון החוב חזק ויתכן כי חלוף הזמן עד לבירור הערעור עלול להביא לדלדול מצבת הנכסים של המבקש בשים לב לטענה בדבר אופן התנהלותו ולאור מצבו הכלכלי הנטען של המבקש.

9.        אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה איני עושה צו להוצאות.

           ניתנה היום, י"ד בסיון תשע"ב (4.6.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: